<h1>פסקי ריא"ז — שבת</h1>
<h2>דף ב:</h2>
וכל אילו המלאכות נקראו אבות, שיש להם תולדות, כמו שיתבאר. ואם עשה שתי מלאכות בהעלם אחד, שלא היתה לו ידיעה בין זה לזה, או שני תולדות שלשני אבות בהעלם אחד, חייב שני חטאות כאילו היו שני איסורין וכאילו אכל חלב ודם בהעלם אחד, שכל מלאכה ומלאכה יש לה לאו בפני עצמה, שנ' לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ולאו זה מתחלק בכל מלאכה ומלאכה בפני עצמה.
וארבעים מלאכות חסר אחת הן שחייבין עליהן בשבת. החורש. והזורע, ואפי' החרישה שחורש אחר הזריעה לכסות הזרע. הקוצר. והמעמר. הדש. והזורה התבואה בגורן. והבורר התבואה בנפה להפריש הפסולת שלה. הטוחן. והמרקד הקמח בנפה להפריש הקמח מן הסובין. הלש. והאופה. הגוזז את הצמר מעל הבהמה [ואפי' מן המתה, כמו שמ' בתלמוד א"י]. המלבנו. והמנפצו. והצובעו. והטווהו. המיסך חוטי השתי. והעושה שתי בתי נירין, שאותם הבתים עשויין להכניס בהם חוטי השתי. האורג שני חוטין. הפוצע שני חוטין, שאם היו חוטי השתי משולשלין מנתקן כדי לקצרן. הקושר. והמתיר. התופר שתי תפירות. הקורע על מנת לתפור שתי תפירות. הצד הצבי. השוחטו. והמפשיטו. המעבד את העור. המוחקו, שהוא מחליקו. המשרטטו. המחתכו. הכותב שתי אותיות. המוחק על מנת לכתוב שתי אותייות. הבונה. הסותר. המכבה. המבעיר. המכה בפטיש. המוציא מרשות לרשות, הרי אילו ארבעים מלאכות חסר אחת, וכולן היו במלאכת המשכן, שהוצרכו לזרוע הסממנין שהיו צובעין בהן, והוצרכו לעשות בהן כל המלאכות הנוהגות בתבואה. וכן הוצרכו במעשה היריעות לעשות כל המלאכות הנוהגות בצמר והנוהגו' ביריעות באריגתן ובתפירתן ובקריעתן, שאם נמצא בהם נקב היו קורעין כדי לתפור. ועוד הוצרכו (לעורות) [לצידת] תחשים ולעשות בעורותיהן כל המלאכות הנוהגות בעורות וכן בעורות אלים מאדמים. וכן היו בונין וסותרין בהקמת המשכן ובפריקתו. וכותבין אותייות בקרשים כדי לזווגן ולהכיר בן זוגו שלכל אחד ואחד, שכל המלאכות שלשבת מן המלאכות שלמשכן למדו אותן חכמים כמו שמבואר למעלה.
<h2>דף טז:</h2>
העושה מלאכה בשבת במזיד ענוש סקילה בעדים והתראה, שכן כתוב אצל המקושש רגום אותו באבנים, ואם אין בו עדים והתראה ענוש כרת, שנ' כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה. ואם היה שוגג חייב להביא קרבן חטאת, שכל שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת.
כבר ביארנו בתחלת חבור זה, שכל העושה מלאכה בשבת [בשוגג] חייב חטאת, ואם שכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה [בשבתות הרבה] אינו חייב אלא [חטאת] אחת, שכולם שגגה אחת הן. היה יודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, כסבור שאין שבת היום, חייב חטאת על כל שבת ושבת, שכל שבת שגגה בפני עצמה היא. היה יודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, שאינו יודע שהמלאכות הללו אסורות, חייב חטאת על כל מלאכה ומלאכה, שכל מלאכה היא שגגה בפני עצמה.
עשה מלאכה [אחת] ותולדותיה בהעלם אחד, או שעשה שתי תולדות של מלאכה אחת בהעלם אחד, הרי הוא כאילו עשה מלאכה אחת שתי פעמים וכאילו אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, ואפילו אם שהה בין זה לזה [הרבה] הואיל ולא היתה לו ידיעה בנתיים אינו חייב אלא קרבן [חטאת] אחת.
<h2>דף יז.</h2>
האורג בין בתחלת הבגד בין בסוף הבגד שיעורו שני חוטין, ואם ארג חוט אחד והשלימו לבגד חייב, כמו שמבואר בפרק שלמעלה. ושיעור אורך החוט כמלוא רוחב הסיט, שהוא מלוא הרחקת אצבע מאמה. האורג בשפת אורך הבגד, שדרך האורגין להדק השפה, שיעורו בשני חוטין, וברוחב שלשה בתי נירין. למה זה דומה לאורג צלצול קטן ששיעורו שני חוטין ברוחב שלשה בתי נירין. העושה שני בתי נירין, שמכניסין בו חוטי השתי, בין שעושה בניריים ובקירוס שהן מיני אריג[ו]ת, בין שעושה בנפה ובכברה שעושין משיער זנב הסוס ומקלפי אילנות, וכן בסל שעושין מקלחים, הרי זה חייב.
הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת והעבירה דרך עליה בפחות מג' טפחים, אע"פ שלא הניחה חייב, שכל פחות מג' הרי הוא כלבוד והרי הוא כאילו הניחה במקום הראשונה. ואם היתה לו ידיעה בין זה לזה פטור, שאין שני חצאי שיעור שבשתי העלמות מצטרפין. וכן אם הוציא חצי גרוגרת לצד זה וחזר והוציא חצי גרוגרת לצד זה, אע"פ שהוציאם בהעלם אחד, אם היה רשות היחיד מפסיק בין זה לזה, כגון עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה, או כרמלית כגון שרחב ארבעה ואינו גבוה עשרה, או אפי' קורת עץ מפסקת ביניהן שגבוהה שלשה ואינה רחבה ארבעה, הרי אילו כשתי רשויות ואין מצטרפין. וכן אם קדם והגביה הראשונה קודם הנחת השנייה, אע"פ שהניח השנייה במקום שהיתה מונחת הראשונה פטור.
<h2>דף יט:</h2>
לא חייבה תורה על מלאכת השבת אלא אם כן חישב עליה ומתכוין לה, שהרי כתוב אצל המשכן מלאכת מחשבת, ומשם למדו מלאכת השבת, לפיכך אם נתכון ללקוט אשכול זה שלענבים וליקט אשכול אחר, או שנתכון ללקט תאנה זו וליקט תאנה אחרת, הרי זה פטור, הואיל ולא נתכון לה. וכן אם היו לפניו שתי נרות דולקות [או כבות], ונתכון לכבות את זו [וכיבה את זו, או להדליק את זו] והדליק את זו פטור, כמו שמבואר בכריתות בסוף פרק ספק אכל חלב [י"ט ע"א]. וכן אם היה לפניו ירק, וכסבור שהוא תלוש וחתכו ונמצא מחובר הרי זה פטור, שהוא לא נתכון אלא לחתוך את התלוש. ולא חייבתו תורה קרבן [אלא כשנתכון לחתוך את המחובר], אלא ש[לא] ידע שהיום שבת, או שידע שהיום שבת ולא ידע שמלאכה זו אסורה. וכן אם נתכון לזרוק שתי אמות ברשות הרבים, ונמצא שהמקום שנתכון לו היה רחוק ארבע אמות, הרי זה פטור, שהרי לא היה דעתו לזריקת ארבע אמות כלל. היה סבור שהמקום שנתכון לו היה רחוק ד' אמות ונמצא ח' חייב, שהרי במקום שנתכון לזרוק שם זרק, ומה לי אם הוא ארבע ומה לי אם הוא שמונה. נתכון לזרוק ארבע וזרק שמונה, שלא הלך החפץ במקום שנתכון לו, אם אמר בשעת זריקתו כל מקום שתרצה תנוח חייב, ואם לאו פטור, כמו שמבואר בפרק הזורק [צ"ז ע"ב] ובסוף פרק כיצד הרגל [ב"ק כ"ו ע"ב]. וכן אם זרק מתחלת ארבע [לסוף ארבע] וכסבור שהוא רשות היחיד, ונמצאת רשות הרבים פטור. החותה גחלים בשבת חייב שתים, משום מכבה ומשום מבעיר, מפני שמכבה את העליונות ומבעיר את התחתונו', כמו שמבואר בסוף פרק אכל חלב [כ' ע"א].
האורג בין בתחלת הבגד בין בסוף הבגד שיעורו שני חוטין, ואם ארג חוט אחד והשלימו לבגד חייב, כמו שמבואר בפרק שלמעלה. ושיעור אורך החוט כמלוא רוחב הסיט, שהוא מלוא הרחקת אצבע מאמה. האורג בשפת אורך הבגד, שדרך האורגין להדק השפה, שיעורו בשני חוטין, וברוחב שלשה בתי נירין. למה זה דומה לאורג צלצול קטן ששיעורו שני חוטין ברוחב שלשה בתי נירין. העושה שני בתי נירין, שמכניסין בו חוטי השתי, בין שעושה בניריים ובקירוס שהן מיני אריג[ו]ת, בין שעושה בנפה ובכברה שעושין משיער זנב הסוס ומקלפי אילנות, וכן בסל שעושין מקלחים, הרי זה חייב.
